קודם כל ולפני הכל, אני אלעד צפני, אדם שהוא בדיוק כמוכם 🙂
נולדתי בגובה 83 ס”מ והגעתי לגובה 99 ס”מ בלבד בעקבות מוטציה גנטית נדירה שמקורה בעדה העיראקית – גן שיכול להתבטא רק כששני ההורים נושאים אותו. אבל עם השנים הבנתי שמה שמגדיר אותי הוא לא הגובה שלי, אלא הדרך שבה אני בוחר ללכת בעולם.
אני פה כי אני מאמין. יש לכל אחד מאיתנו יכולת השפעה.
מבעיות בריאותיות ועד אינטראקציות חברתיות מורכבות, מהר מאוד הבנתי שהעולם לא תמיד סלחן כלפי מי ששונה.
הייתי במקומות הכי נמוכים שאפשר (ואת זה אני אומר כגמד!), אבל היו גם הרבה רגעים בהם הרגשתי על פסגת העולם.
הרפתקאות החיים המאוד לא שגרתיות שלי לימדו אותי לראות את העוצמה שבשונות, את הכוח שבקבלה עצמית, ואת הפשטות של להיות מי שאתה.
אני מאמין בכנות, בפתיחות, וביכולת שלנו להתחבר – גם דרך כאב, והרבה דרך צחוק.
אני מאמין שבשיחה אמיתית, בגובה הלב, יש כוח לרפא, להעצים ולשנות תודעה.
לא כי אני מושלם (רחוק מזה!) – אלא כי אני שלם עם מי שאני. וזה כל ההבדל.
היום, כשאני מופיע ומרצה בפני מבוגרים וילדים – אני משתף את הסיפור שלי מתוך הרצון לתווך את השונות ולחדד את ההבנה, שכולנו שווים בשוני שלנו.
כי גם כשאתה שונה – אתה לא פחות! לא פחות שווה. לא פחות ראוי.
וגם אם אתה קטן, מגיע שיראו אותך. יקשיבו לך. יאמינו בך.
לא כולם אוהבים את הדרך שלי, יש מי שמבקר את הבחירות שאני עושה – אם זה על כך שמרימים אותי על הידיים, או על השימוש במילה “גמד”. אבל אני מאמין בפתיחות, בכנות וביכולת שלנו לצחוק, להתחבר, ולשנות תודעה. אני לא מושלם, אבל אני שלם עם מי שאני – וממשיך ללכת בגאווה בדרכי.
אשמח שתתחברו לקהילה שלנו… ונוכל לשתף לשמוח, לכאוב ולדבר יחד כולם בפתיחות בגובה הלב.
אני מחשיב את הרגעים הראשונים שלי בחיים המקצועיים דווקא מתוך המסיבות – המקום שבו באתי לטרוף את החיים.
התחלתי כיחצן, עולם האירועים היה הטבע שלי.
דווקא שם, במסיבה גדולה, כשסביבי הכל חשוך ואני נמוך מכולם – הרגשתי הכי גבוה. הרגשתי שיש לי מקום, שיש לי יכולת, שיש לי נוכחות.
התאפרתי, שתיתי, רקדתי עד לפנות בוקר – ולפעמים עד הצהריים. רקדתי כאילו אין מחר, נהניתי מכל רגע, יצרתי אינספור חיבורים וקשרים.
זה היה מקום שהדליק בי אש – אנרגיה בלתי נגמרת. ויותר מהכל – הוא נתן לי ביטחון. הביטחון להיות אני.
זו היתה העונה השלישית של התכנית הכי מדוברת במדינה.
הרבה אנשים חשבו שבאתי כגימיק של ההפקה, או כשגריר של בעלי מוגבלויות – מישהו ש”ייצג”, שיילחם, שיקדם אג’נדות.
אבל תכלס זה לא ממש אני.
לא באתי עם סיסמאות, לא עם דגלים.
הסתקרנתי. רציתי להיחשף, להראות מי אני באמת.
הייתי צעיר ודי תמים וברגע האחרון כמעט ויתרתי – אבל קפצתי לתוך זה בכל הכוח.
זיהיתי פה הזדמנות לקבל את הבמה – למרות שמתתי מפחד, וכמו רוב דיירי הבית לא באמת ידעתי למה אני נכנס.
באתי כמו שאני. אלעד. הגמד.
בחור רגיל – בגובה לא רגיל.
אולי שונה מבחוץ, אבל מבפנים? בדיוק כמו כולם.
ברור שעשיתי שטויות, היו לי רגעים מביכים ופליטות פה.
אבל אין לי חרטות. זו הייתה בחירה אמיצה. ואני שמח על זה.
זו הייתה חוויה ששינתה אותי ופתחה לי דלתות.
ואני מאמין – שהיא גם נגעה בלב של אחרים.
הרגע שבו החלטתי לנצל את הכוח שלי כדי להשפיע החוצה, התחלתי עם ההרצאות, אני לא מחפש להיות מדריך או גורו. אין לי עצות, אני רק אדם שמביא את עצמו, בלי מסכות. אני משתף את הסיפור שלי, את הבחירות שלי, את הדרך שבה התמודדתי ועדיין מתמודד עם אתגרים, הצלחות וכשלונות, והקהל… הוא פשוט מגיע להקשיב, להתחבר והרגיש.
ולמה בעצם אני עושה את זה? כי הבנתי שאנשים מחפשים בדיוק את זה, את האמת, את הפשטות, את הכנות. וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך. הסקרנות הזו, שלהם, הרצון להכיר אותי, הפתיעה אותי. לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יכול להיות עמוק. ואז אמרתי לעצמי, אני לא מחכה שמישהו יזמין אותי או יבקש, אני פשוט עושה את זה ויצאתי לדרך לדרך, באתי ופתחתי, זהו, קחו הכול, זה שלכם.
ואני מגלה שכל פעם שאני נחשף על הבמה, זה נוגע במשהו שמקשיב. וזה הדדי. אם אתם מזדהים ומרוויחים, הרווחתי בעצמי. ההרצאה היא לא שיעור, היא הסיפור שלי, סיפור ההתמודדות האישית שלי, המסע שלי. אבל.. לכל אחד יש סיפור התמודדות ומסע משלו, אז זה עובד.
כשהתחלתי לעבוד כשחקן,
השתתפתי בעונה אחת וגם בסרט קולנוע שנוצר, והחוויה הזו הייתה מאוד משמעותית עבורי.
במיוחד בכניסה שלי ל״גולסטאר״, הרגשתי שאני הולך על קו מאוד עדין בין מי שאני באמת לבין הדמות שאני משחק. מה חיפשו, את אלעד צפני או את אלעד צפני הבחור הגמד שיכניס צבע אחר לתוכנית. מה התרומה שלי לקבוצה? הרי אני אדם עם מגבלה פיזית, נמוך קומה, קשה לי לבעוט בכדור, ובמובנים מסוימים זה אפילו יכול להרגיש כמו מעמסה. אבל אז גיליתי משהו אחר. ראו אותי. לא רק את מה שאני לא יכול לעשות, אלא את מה שאני מביא איתי – את האנרגיה, את הלב, את הנוכחות. בזמן שאחרים מבקיעים שערים, אני תורם בצורה אחרת, לא פחות חשובה. אולי היא אפילו יותר.
אני ממש נהנה כשקוראים לי מדי פעם להופיע כשחקן אורח, זה מאוד כיף לצוץ לרגע בכל מיני מקומות. השתתפתי בסדרות כמו ״קופה ראשית״, בהצגה בשם ״מותק של פסטיבל״ ששם ניצלתי את מימדיי הטבעיים ושיחקתי את ״מותק״ הטרול קסום, היה אפילו קטע שאני קד בסוף ההופעה ומוריד את התחפושות, וההורים היו מספרים לילדים, הבחור הזה שאתם רואים, זה ״מותק״. זה מאוד ריגש אותי.
גם בארץ נהדרת עשו עליי חיקוי – אמנם היה מוזר אבל הי.
בקליפ של “סוס ים” עם מיני ממטרה ופאר טסי, דיברו על קבלת השונה – ואני הייתי סוס הים. יש לי שם משפט סיום שאני אומר: “כולם בסוף אותו הדבר.”
וזה משפט שאני באמת מאמין בו.
אני מרשה לעצמי להשאר לא מוגדר, אבל אני בהחלט אוהב להיות ביצירה יומיומית, יצירה יכולה להיות תוכן טיקטוק, סרטוני יוטיוב, רילס באינסטגרם, פודקאסטים, אנדלמוסיה של הכל מהכל..
אני מזמין אתכם להכיר אותי ב־360 מעלות – לפעמים זה מצחיק, לפעמים עצוב, ותמיד עם לא מעט סיפורים משוגעים שעברתי בדרך.
כל הפלטפורמות האלה הן לא רק רשתות, הן צינורות. הן הדרך שלי לצאת החוצה, לשתף, להתחבר.
הן חלק מהיצירה, חלק מהסיפור. שלי.